החלטה בתיק רת"ק 44249-02-10

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב מיום 24.1.2010 (כב' השופטת כוכבה לוי) לפיה חוייב המבקש לשלם למשיב סך של 17,800 ש"ח בגין דמי אחסנת רכב ישן השייך למבקש במוסך שבבעלות המשיב בעבור 382 יום.

בתביעתו התבסס המשיב על שלט המצוי במוסך והמודיע ללקוחותיו כי מי שלא יטול את הרכב מיד לאחר התיקון ובכפוף לביצוע התשלום, יחוייב בתשלום של 40 ש"ח ליום איחסון. המבקש טען שכאשר התברר לו שהרכב אינו בר תיקון הסכים עם המשיב שהרכב יפורק על ידי המוסך והמשיב ישתמש ברכבו כחלפים וכאשר יקנה המבקש רכב חלופי יזדכה בעלות החלפים. כמו כן טען המבקש שלא היה מודע לכך שהמשיב מבקש לחייבו בסכום של 40 ש"ח ליום בגין אחסנה.

בפסק דינו מיום 11.6.08 קיבל בית המשפט את התובענה בקובעו בין היתר:

" גם לא הוצגה כל ראיה לתמוך בה, ולא כל שכן לא נוכחתי במסמך המהווה העברת בעלות מרצונו והודעתו החד משמעית של הנתבע, על פיה הוא מעביר את הרכב/הגרוטאה לחלקים לבעלות התובע. זאת לציין ולהדגיש כי גם העברה זו טעונה הסכמתו של התובע, ובכך כאמור לא נוכחתי. אשר על כן, מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 17,800 ש"ח שנופל מעלות דמי ההחזקה המסתכמים לשנתיים לסכום כולל של 28,800 ש"ח, אלא שנוכח מגבלת סמכות בית משפט זה, מועמד בזאת סכום החיוב על הסך של 17,800 ש"ח".

על פסק הדין מיום 11.6.08 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור (בר"ע 1666/08) אשר נדונה לפני כב' השופטת ברוש. בפסק דינה מיום 9.8.09 דנה כב' השופטת ברוש בבר"ע כבערעור קיבלה את הערעור וקבעה בין היתר כדלקמן:

" בית משפט קמא לא קיבל את גירסת המבקש כי העביר את הרכב לבעלות המשיב לצורך נטילת חלפים ממנו. אולם בכך לא סגי. כדי לחייב את המבקש בתשלום דמי האחסנה היה על המשיב להצביע על מקור החיוב. בכתב הגנתו (בסעיף 10) הכחיש המבקש את קיומו של השלט המחייב בתשלום דמי אחסנה וטען כי מעולם לא ידע ולא היה מודע לכך כי המשיב מבקש לחייבו בסכום זה. במצב דברים זה היה על בית משפט קמא לקבוע ממצא לפי חומר הראיות שבא בפניו בדבר מקור החבות לתשלום דמי האחסנה. ממצא כזה אינו קיים בפסק דינו של בית משפט קמא.  אשר על כן אני מבטלת את פסק דינו של בית משפט קמא ומחזירה אליו את הדיון בתובענה.  בית משפט קמא יקבע מה הוא מקור החיוב לתשלום דמי האחסנה. בית משפט קמא לא יהיה קשור לתוצאה אליה הגיע ויהיה רשאי לגבות ראיות נוספות בענין זה".

העניין הוחזר לבית משפט קמא, אשר קיים דיון לפניו במהלכו נחקרו הצדדים, ובפסק דינו מיום 24.1.10, נשוא הבר"ע, קיבל את גרסת המשיב וחייב את המבקש במלוא סכום התביעה בסך של 17,800 ש"ח.

הבר"ע שלפני, שהוגשה ביום 25.2.10, הועברה לטיפולי ביום 3.4.11 לאחר צאת כב' השופטת ברוש לגימלאות.

בבר"ע דנן טען המבקש ביו היתר כי בית המשפט כלל לא דן בטענותיו לפיהן המשיב לא הקטין את נזקו, שבית המשפט אימץ את גרסת המשיב ללא ביסוס בראיות אובייקטיביות אף שהיא מכילה סתירות, כי בית המשפט שגה בקביעת המשקל שנתן לעדויות שהוצגו ובהתרשמותו מהראיות, שגה בפרשנות שהעניק לראיות שהוצגו בדבר מיקום השלט גודלו ומועד תלייתו, וכי קביעתו בנוגע לגובה דמי החניה לא התבססה על ראיות או על דין. כמו כן משיג המבקש על סכום ההוצאות בסך 5,000 ש"ח בהן חוייב.

בהתאם להחלטת כב' השופטת ברוש הוגשה מטעם המשיב תגובה לבר"ע.

לאחר שעיינתי בבר"ע על נספחיה בפסק הדין ובתגובות לבר"ע, החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

מהותה של בקשת רשות הערעור דנן הינה השגה על ממצאים עובדתיים של הערכאה המבררת, הנסמכים על חומר הראיות שהוגש לפניה ועל התרשמותה הבלתי אמצעית ממידת האמינות של העדים שהתייצבו לפניה. בכגון דא אין ערכאת הערעור נוטה להתערב (ראו גם: רע"א 3716/09 ג'אנה תעשיות ומשקאות בע"מ נ' מאזן עואד מסחר כללי בע"מ [פורסם בנבו], 21.9.09).

במקרה הנדון ישב בית המשפט על המדוכה, שמע את הצדדים התרשם מהם באופן ישיר, הכרעתו סבירה על פניה ומנומקת. ממילא נראה שקביעותיו העובדתיות התבססו על חומר הראיות שבא לפניו, אין למצוא בהן כל טעות גלויה והן תומכות במסקנה המשפטית אליה הגיע.

בית המשפט דחה את גרסת המבקש אותה מצא כבלתי אמינה ואשר לא נתמכה בכל ראיה אחרת, והעדיף על פניה את גרסת המשיב - לפיה הוצב על קיר המוסך שלט בולט המודיע כי הותרת הרכב במוסך לאחר סיום הטיפול בו תהא כרוכה בדמי חניה בסך 40 ש"ח ליום בצירוף מע"מ, ולפיה פנו המשיב ועובדיו אל המבקש פניות טלפוניות רבות במהלך התקופה הרלוונטית והבהירו לו עניין זה. זאת בין היתר שגרסת המבקש נתמכה בעדויות שניים מעובדיו, וכן בראיה אובייקטיבית בדבר חשבונית מטעם איגוד המוסכים המעידה על רכישת השלט בגין דמי החניה מיום 15.2.06 גם בתמונות השלט הנדון ומיקום תלייתו בקרבת הכניסה למשרד שבמוסך וכן בהמלצות איגוד המוסכים בדבר שיעור דמי החנייה שהוצגו בדיון.

בית המשפט דחה את טענת המבקש לפיה נמנע המשיב מלהקטין את נזקו באי הוצאתו בעצמו את הרכב מהמוסך. מסקנתו בעניין זה מנומקת וסבירה על פניה לאור הממצאים העובדתיים שקבע לפיהם " הנתבע דחה את התובע ועובדיו, בדחיות של לך ושוב, לאמור במענה לכל פניה טלפונית, ביקש ארכה נוספת קצרה, להוצאת הרכב, עד שלמעשה התיש את התובע ועובדיו.ואין מחלוקת כי בפרק הזמן החל ממאי 2006 ועד אוגוסט 2007,- שנה ושלושה חודשים, היו התובע ועובדיו בקשר טלפוני וכן במכתב עם הנתבע, הנתבע מנגד התחייב לבוא ולהוציא את הרכב, אלא שכל פעם דחה את מועד הוצאת הרכב, ולהערכתי מתוך זלזול במצוקת התובע ובעובדה שהרכב הגדול, השרוף שהותיר במוסך התובע כאבן שאין לה הופכין, מפריע לתובע ובעיקר תופס מקום עבודה יקר. אשר על כן, איני סבורה כי יש לזקוף לחובת התובע הימנעות מהקטנת נזק בפרק הזמן בגינו הוגשה תביעה זו".

אין להעתר בנסיבות לבקשת המבקש להוסיף בשלב הערעור ראיות חדשות (קטלוג מאיגוד המוסכים אודות מימדי שלט המבקש) שעל פניו לא היתה כל מניעה להביא ראיות אלה בדיון עצמו או לעתור בעת הדיון לצרף את האסמכתאות הנדרשות  לכך.

הלכה היא כי לערכאה הדיונית - הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של הסכסוך ואת התנהלות הצדדים לאורכו של הדיון ואמונה על ניהול הדיון לפניה - שיקול דעת רחב בפסיקת הוצאות, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב (ראו: ע"א 3781/07 אליהו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה [פורסם בנבו], 31.5.09).

מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר דיון יעיל, קצר ופשוט בתביעות שעלותן הכספית נמוכה, ותכלית זו מנחה גם את ערכאת הערעור בבואה לשקול מתן רשות לערער על פסק הדין (ראו גם: רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ [פורסם בנבו], 17.3.09).

התערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות תהא מוצדקת רק במקרים חריגים, בהם נמצאה טעות גלויה על פניה בפסק, או כאשר מדובר בשאלה עקרונית שבית המשפט לתביעות קטנות מרבה לדון בה ורצוי שלא להנציח פסק דין מוטעה המשמש לאותו בית משפט תקדים לתביעות דומות (ראו: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 826).